ביאור שטיינזלץ על זבחים ק״ב

1 ואין זר רואה את הנגעים! ואם תאמר: אהרן הכהן הוא שהסגירה — הלוא אהרן קרוב הוא, שהרי אחיה הוא, וכלל הוא שאין קרוב רואה את הנגעים! אלא כבוד גדול חלק לה הקדוש ברוך הוא למרים אותה שעה, שאמר: אני עצמי כהן, ואני הוא זה שמסגירה שבעה ימים כדי לראות אם הנגע פושה או עומד בעינו, ואני הוא זה שחולטה, מכריז שהיא מצורעת אם טמאה היא בוודאי, ואני הוא זה שפוטרה אם אין זה נגע טמא.

2 קתני מיהת שנה על כל פנים בברייתא זו: "משה זר, ואין זר רואה את הנגעים", משמע שמשה לא היה כהן, ושלא כשיטת רב!

3 אמר רב נחמן בר יצחק: שאני שונה הוא דין מראות נגעים, שכן אהרן ובניו כתובין בפרשה זו של נגעים "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים", ויקרא יג, ב, ואין משה בכלל אהרן ובניו. ואולם אין ללמוד מכאן שלא היה כהן.

4 מיתיבי מקשים עוד על שיטת רב ממה ששנינו בברייתא: חמש שמחות היתה אלישבע בת עמינדב, אשת אהרן ראה שמות ו, כג, יתירה על שאר בנות ישראל באותו יום שנחנך המשכן: יבמה גיסה משה רבינו, היה מלך, אישה אהרן היה כהן גדול, בנה אלעזר היה סגן הכהן הגדול, בן בנה פינחס היה כהן משוח מלחמה היוצא בראש הצבא, ואחיה נחשון בן עמינדב היה נשיא שבט יהודה, שהקריב באותו יום את קרבנו כראשון הנשיאים. ובאותו יום עצמו של שמחה היתה אבילה על שני בניה, נדב ואביהוא, שמתו בו ביום.

5 קתני מיהת הריהו שונה על כל פנים: "יבמה משה מלך", ונדייק מכאן: מלך — אין כן, כהן גדול — לא, ושלא כשיטת רב! ומשיבים: אימא אמור, כך הכוונה: אף מלך היה, מלבד שהיה כהן גדול.

6 ומעירים: שאלה זו אם משה היה כהן גדול, הריהי כתנאי כמחלוקת תנאים בענין זה. שכך שנינו על הנאמר בעת ההתגלות בסנה למשה, כשסירב לדבר אל פרעה בשליחות ה': "ויחר אף ה' במשה" שמות ד, יד, ר' יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם כלומר, יש בכתוב מעשה או דיבור שבו מתבטא חרון זה, וזה לא נאמר בו רושם.

7 ר' שמעון בן יוחי אומר: אף זה נאמר בו רושם, שכן נאמר מיד לאחר מכן באותו פסוק: "הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא", ויש לשאול: הלא אהרן כהן הוא! אלא הכי קאמר כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אני אמרתי בתחילה שאתה תהיה כהן והוא לוי, עכשיו הוא יהיה כהן ואתה לוי.

8 וחכמים אומרים: לא נתכהן משה אלא לתקופת שבעת ימי המלואים בלבד, ולאחר מכן פסקה כהונתו. ויש אומרים: לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה, אבל משה עצמו היה כהן, שנאמר: "ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי" דברי הימים א כג, יד, ויש להבין מכאן שבניו הם לויים, אבל הוא עצמו כהן היה. וכן אומר: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו" תהלים צט, ו.

9 ושואלים: מאי מה פירוש "ואומר"? מדוע היה צריך להוסיף עוד ראיה? ומסבירים: וכי תימא ואם תאמר, לדורות הוא דכתיב שנאמר שגם בניו יקראו על שבט הלוי, ואין זה בא להוציא את משה מכלל זה, ועל כן אומר: "משה ואהרן בכהניו", הרי שנקרא כהן. ובשיטה זו הולך רב שאמר שהיה כהן גדול.

10 א על מה שהוזכר קודם שואלים: וכל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם? והכתיב והרי נאמר: "ויצא משה מעם פרעה בחרי אף" שמות יא, ח, ולא אמר ליה לו משה לפרעה ולא מידי דבר! אמר ריש לקיש: סטרו משה לפרעה ויצא.

11 ושואלים: ומי והאם אמר ריש לקיש הכי כך שמשה סטר לפרעה? והכתיב והרי נאמר בדברי ה' למשה: "לך אל פרעה... ונצבת לקראתו על שפת היאר" שמות ז, טו, ואמר ריש לקיש: מלך הוא, והסביר לו פנים, ור' יוחנן אמר: הכוונה רשע הוא, והעיז פניך בו. הרי שלשיטת ריש לקיש נהג משה כבוד בפרעה, וכיצד אומר הוא שסטרו על לחיו! ומשיבים: איפוך הפוך את שמות החכמים בזה, ואמור שריש לקיש הוא שאמר שהעיז בו פנים, ור' יוחנן הוא שאמר שנהג בו כבוד.

12 ובענין זה של נתינת כבוד למלך, אמר ר' ינאי: לעולם תהא אימת מלכות עליך, אפילו כשהמלך עצמו איננו ראוי לכבוד, דכתיב שנאמר שאמר משה לפרעה: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך" שמות יא, ח, ואילו לדידיה לא קאמר ליה לפרעה עצמו לא אמר לו שיעשה כן אף שכך היה לבסוף, אלא דיבר אליו בלשון כבוד משום שהוא מלך.

13 ר' יוחנן אמר: מהכא מכאן ראיה לדבר, שנאמר: "ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב" מלכים א יח, מו, הרי שאפילו אליהו הנביא רץ לפני מלך רשע כאחאב כדי לכבדו.

14 ב ועוד בעניינו של משה, אמר עולא: בקש משה שתינתן לו מלכות, ולא נתנו לו. דכתיב שכן נאמר לו בהתגלות בסנה: "אל תקרב הלם" שמות ג, ה, ואין "הלום" אלא מלכות, שנאמר בדברי דוד המלך: "מי אנכי ה' אלהים וגו' כי הביאתני עד הלם" שמואל ב ז, יח.

15 מתיב מקשה על כך רבא ממה ששנינו בברייתא שהובאה למעלה, ר' ישמעאל אומר: יבמה של אלישבע, משה, היה מלך. נמצא שזכה משה למלכות! אמר רבא: לו ולזרעו קאמר אמר, שלא זכה למלכות שיורישנה לבניו אחריו.

16 ושואלים: וכל היכא דכתיב מקום שנאמר "הלום", מלכות לדורות הוא? והא גבי והרי אצל שאול דכתיב שנאמר בענין המלכתו: "וישאלו עוד בה' הבא עוד הלם איש" שמואל א י, כב, הוא — אין כן היה מלך, זרעו — לא!

17 ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור: הא הוה הרי היה איש בשת בן שאול שהיה גם הוא מלך שמואל ב ב, י, ואם כן היתה מלוכה גם לבניו. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: שאני שונה שאול, שאפילו בגויה בו עצמו לא קאים עמדה, התקיימה המלוכה, ומשום כך גם לא נמשכה הלאה לזרעו.

18 וכדברי ר' אלעזר אמר ר' חנינא, שאמר: בשעה שפוסקים בשמים גדולה לאדם — פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שנאמר: "לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח" איוב לו, ז. ואם הגיס דעתו שנתגאה כפי שנאמר מיד אחר כך: "ויגבהו" — הקדוש ברוך הוא משפילו, כפי שאירע לשאול, שנאמר בפסוק שלאחריו: "ואם אסורים בזקים ילכדון בחבלי עוני" איוב לו, ח.

19 ג ושבים לביאור משנתנו, ששנינו בה: כהנים בעלי מומין, בין שהם בעלי מומין עוברים, ובין שהם בעלי מומין קבועים — חולקים בקדשים ואוכלים מהם, אבל לא מקריבים קדשים. ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? דתנו רבנן ששנו חכמים: נאמר לגבי המנחה: "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" ויקרא ו, יא, והרי לשון זו "כל זכר" באה לרבות אף כהנים בעלי מומין.

20 ושואלים: למאי למה, לאיזה ענין נאמר ריבוי זה? אי אם לענין אכילה, הרי כבר נאמר לגבי בעלי מומים במפורש: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן... לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" ויקרא כא, כב! אלא הכוונה היא לרבות כהן בעל מום אף לחלוקה שהוא חולק בקדשים עם שאר אחיו.

21 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת בענין זה לגבי החטאת: "כל זכר בכהנים יאכל אותה" ויקרא ו, כב — לרבות כהנים בעלי מומין. ושואלים: למאי למה לאיזה ענין ריבוי זה? אי אם לאכילה — הרי כבר אמור, אי אם לחלוקה — הרי כבר אמור. אלא לכך בא ריבוי זה, שיכול הייתי לומר: אין לי דין זה אלא דווקא בכהן שהיה בתחילה תם שלם ונעשה אחר כך בעל מום. ואולם מי שהיה בעל מום מעיקרו, מנין לנו שגם הוא חולק ואוכל בקדשים? תלמוד לומר הריבוי "כל זכר".

22 ועוד תניא אידך שנויה ברייתא אחרת לגבי האשם: "כל זכר בכהנים יאכלנו" ויקרא ז, ו — לרבות בעל מום. ושואלים: למאי למה, לאיזה ענין נאמר ריבוי זה? אי אם לאכילה — הרי כבר אמור, ואי ואם לחלוקה — הרי כבר אמור, ואי ואם לבעל מום מעיקרו — הרי כבר אמור. אלא לכך בא ריבוי זה, שיכול הייתי לומר: אין לי דין זה אלא דווקא בכהן בעל מום קבוע, ואולם כהן שהוא בעל מום עובר מנין לנו שכך הוא דינו? תלמוד לומר "כל זכר".

23 ותוהים: כלפי לייא להיכן הוא נוטה? וכי בבעל מום עובר יש להחמיר מבעל מום קבוע? והרי ההיפך הוא המסתבר! אמר רב ששת: איפוך הפוך את הדברים, ושנה בברייתא כך: "אין לי אלא בעל מום עובר, בעל מום קבוע מנין".

24 רב אשי אמר: לעולם לא תיפוך תהפוך את לשון הברייתא. ואין זו קושיה, משום שאיצטריך הוצרך להיאמר שאף בעל מום עובר הריהו חולק ואוכל בקדשים, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר

25 שיהיה דינו כי כמו של כהן טמא: מה טמא כמה כל זמן שהוא לא טהור — לא אכיל אוכל מהקדשים, אף האי נמי זה גם כן, כהן בעל מום עובר, כמה כל זמן שלא מתקן נתקן, נעשה שלם לא אכיל אוכל מהקדשים. לכן קא משמע לן משמיע לנו ריבוי זה שבכל זאת הוא אוכל, אף על פי שמומו יעבור לאחר זמן.

26 א עוד שנינו במשנתנו: כל כהן שאינו ראוי לעבודה, אינו חולק בקדשים. ושואלים על כך: ולא? והרי כהן בעל מום, דלא שאינו ראוי לעבודה, ובכל זאת הריהו חולק בקדשים, וכפי ששנינו במשנתנו עצמה! ותו ועוד: מלשון המשנה "כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק", יש לדייק: הא אבל שכל הראוי לעבודה — חולק. והרי כהן טמא בקרבנות ציבור הקרבים בטומאה, ראוי הוא לעבודה, ובכל זאת אינו חולק!

27 ומשיבים: מה שאמרה המשנה "שאינו ראוי לעבודה" — ראוי לאכילה קאמר אמר, שכל כהן שאינו ראוי לאכילה, אינו חולק בקדשים. ומקשים: לפי זה יש לדייק כי כל שראוי לאכילה חולק.

28 והרי כהן קטן, ראוי לאכילה, ואינו חולק! ומשיבים: הא לא קתני דבר זה אינו שונה, שכל שראוי לאכילה חולק, ולא באה המשנה להשמיענו אלא שהראוי לאכילה חולק.

29 ואומרים: השתא דאתית להכי עכשיו שהגעת לכך, למסקנה זו, שאין למדים ממשנה זו אלא מה שמפורש בה, אפשר לומר כך: לעולם הסבר המשנה הוא כדקאמר מעיקרא כפי שאמר מתחילה, שכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק. ולפי זה אין מקום לקושיות שהוקשו בתחילה, שכן אי אם משום טמא בקרבנות ציבור, שאינו חולק למרות שהוא ראוי לעבודה — טמא כזה לא קתני שנה התנא במשנתנו שהוא חולק. שהרי כפי שאמרנו, אין המשנה באה ללמד שכל שראוי לעבודה חולק. ואי ואם משום בעל מום, שאינו ראוי לעבודה, ובכל זאת הריהו חולק בקדשים — רחמנא רבייה התורה ריבתה אותו במיוחד שיהא חולק אף שאינו ראוי לעבודה, כפי שלמדנו לעיל מ"כל זכר".

30 ב עוד שנינו במשנה שאפילו היה הכהן טמא בשעת זריקת דמים של הקרבן, וטהור בשעת הקטר חלבים — אינו חולק בו. ונדייק מכאן: הא אבל מי שהיה טהור בשעת זריקת דמים, אף שהיה טמא בשעת הקטר חלבים — חולק בקדשים.

31 ומעירים: מתניתין משנתנו היא שלא כדעת אבא שאול. דתניא שכן שנויה ברייתא, אבא שאול אומר: לעולם הכהן אינו אוכל, כלומר, אינו חולק בקדשים, עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים, שכן אמר קרא הכתוב: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" ויקרא ז, לג, לומר שאפילו הקטר חלבים נמי בעי גם כן צריך שיהיה ראוי בו.

32 בעי שאל רב אשי: ולשיטת אבא שאול, אם נטמא הכהן בינתיים בין זריקת הדם והקטרת החלבים, אך בשעת הזריקה וההקטרה היה טהור, מהו דינו לענין אכילת קדשים? וצדדי השאלה, האם בשעת זריקה ובשעת הקטרה בעינן צריכים אנו שיהיה הכהן טהור, והאיכא והרי תנאי זה ישנו. או דלמא שמא כוונת הדברים היא, שאין הכהן חולק בקדשים עד שיהא טהור משעת זריקה ועד שעת הקטר חלבים, וכאן הרי נטמא בינתיים? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

33 ג ובענין ששנינו במשנתנו, שטבול יום שכבר טבל ונטהר מטומאתו, וממתין להערב שמש כדי להיטהר לגמרי אינו חולק בקדשים, וכיוצא בזה אונן ומחוסר כיפורים, אמר רבא: האי דינא דין זה מר' אלעזר בר' שמעון גמירנא למדתי אותו, שאמר בבית הכסא: דנתה יכול אתה לדון, ולומר כך בדרך סיפור מעשה שאירע: בא כהן טבול יום ואמר לחבירו מאותו בית אב של כהנים, שהיה עובד בבית המקדש באותו יום וחולק בקדשים: תן לי חלק ממנחה של ישראל שבידך, ואוכל ממנה בערב!

34 אמר לו הכהן הטהור כך: ומה אם קרבן חטאת, במקום ששם יפה כחך בחטאתך, שכשאתה מביא חטאת שלך יכול אתה להקריבה אף שלא בזמן משמרת הכהנים שלך, ואתה זכאי בבשרה — בכל זאת דחיתיך מחטאת ישראל, שאין אתה יכול לחלוק עמי בבשרה, שהרי אתה טבול יום. מנחה, שהיא מקום שהורע כחך במנחתך, שאינך אוכל ממנה, שהרי אין מנחת כהן נאכלת כלל, אלא עולה כליל — אינו דין שאדיחך מלחלוק אתי ממנחת ישראל?

35 השיב לו טבול היום: אינו כן, ומה אם דחיתני מחטאת ישראל, שבה אכן איני חולק, שכן כשם שיפה כחי בחטאת כך יפה כחך בה, שהרי גם אתה ראוי להקריב חטאתך אף שלא בזמן בית אב שלי ושלך, האם תדחיני ממנחה של ישראל? שהרי כשם שהורע כחי במנחה, שאיני אוכל ממנחתי, כך הורע כחך בה, שאינך אוכל ממנחתך!

36 השיב לו הכהן הטהור, הרי הוא אומר במנחה: "לכהן המקריב אתה לו תהיה" ויקרא ז, ט, אם רצונך ליטול בה חלק בא הקרב מנחה ואכול ממנה. והואיל ואינך יכול להקריבה, שהרי טבול יום אתה — אינך חולק בה.

37 חזר ואמר לו הכהן טבול היום לכהן הטהור: תן לי מחטאת ישראל ואוכל אתך בערב, לכשאהיה ראוי לאכול בחטאת.

38 אומר לו הכהן הטהור כך: ומה במקום שהורע כחי, והוא במנחתי, שאין אני רשאי לאכול בה, שהרי מנחת כהן אינה נאכלת — דחיתיך ממנחת ישראל, וכמו שלמדנו מהפסוק "לכהן המקריב אותה לו תהיה", מקום שיפה כחי, בחטאתי, שהרי אני זכאי להקריבה אף שלא בזמן בית אב שלי, וזוכה אני בה כולה, אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל?

39 אמר לו טבול היום כך: ומה אם שדחיתני ממנחת ישראל, הרי זה משום שכשם שהורע כחך במנחה, שהרי אינך אוכל ממנחתך, כך הורע כחי בה, תדחיני מחטאת ישראל? שהרי כשם שיפה כחך בחטאתך כך יפה כחי בחטאתי!

40 השיב לו הכהן הטהור: לכך הרי הוא אומר לגבי חטאת: "הכהן המחטא אתה יאכלנה" ויקרא ו, יט, לומר שרק הכהן הזורק את הדם "המחטא" הוא החולק בה. ואף אתה אם ברצונך בדבר — בא, חטא זרוק את הדם ותהיה זכאי לחלוק בה ולאכול ממנה בערב. וכיון שאינך ראוי לזרוק את הדם בהיותך טבול יום, אף אינך חולק בה.

41 ועוד, חזר ואמר ליה לו טבול היום לכהן הטהור: תן לי מחזה ושוק חלק הכהנים שמפרישים מהשלמים, ואוכל בערב, לכשאהיה ראוי לאכול מהקדשים.

42 אמר ליה לו, יכול להשיבו הכהן הטהור כך: ומה במקום שיפה כחך, בחטאתך שלך, שהרי זכאי אתה בה להקריבה בכל זמן והיא כולה שלך, דחיתיך מחטאת ישראל מחזה ושוק שאין אתה חולק בה, וכפי שלמדנו מהפסוק האמור בה: "הכהן המחטא אותה יאכלנה", מקום שהורע כחך, כלומר בקרבן שלמים, שאין לך בהן אלא חזה ושוק ולא כל בשר הקרבן, כמו בקרבן חטאת — אינו דין שאדיחך מלחלוק אתי בהם?

43 השיב לו הכהן טבול היום: אין זו השוואה צודקת, שכן מה אם אכן דחיתני מחטאת, הרי זה משום שכן הורע בה כחי אצל נשיי ועבדיי, שאיני יכול להאכילם ממנה, שהרי אין החטאת נאכלת אלא לכהנים זכרים בלבד, האם תדחיני מחזה ושוק של שלמים, שכן יפה כחי בהם אצל נשיי ועבדי, שכן אני מאכיל אותם מחזה ושוק?

44 השיב לו הכהן הטהור, לכך הרי הוא אומר בשלמים: "לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" ויקרא ז, יד, בא זרוק מדם השלמים, ותוכל לחלוק בהם ולאכול מהם לערב. וכיון שאינך ראוי לכך, בהיותך טבול יום, אף אינך חולק בהם.

45 ובסופו של דבר, יצא טבול יום בפחי נפש עם קוליו וחמוריו דרשות הקל וחומר הללו שטען, על ראשו, בלא שיזכה בחלק כלשהו מן הקדשים, ושני חבריו עמו, כהן אונן מימינו מחוסר כפרה משמאלו, שגם הם נדחים מחלוקת הקדשים בעקבות דיון זה, שהרי גם הם אינם ראויים לעבודה.

46 פריך מקשה רב אחאי: יוסיף ר' אלעזר בר' שמעון עוד חלק לדיון זה, לימא ליה שיאמר לו הכהן טבול היום לכהן הטהור: תן לי מקרבן בכור שבידך, ואוכל ממנו לערב!

47 ויש להשיב: משום שכך אמר ליה יכול לומר לו הטהור לטבול היום: ומה במקום שהורע כחי, בחטאת, אצל נשיי ועבדיי שאיני זכאי לתת להם מבשרה שאינה נאכלת אלא לכהנים זכרים, בכל זאת דחיתיך מחטאת ישראל שאינך חולק בה, וכמו שלמדנו מהפסוק "הכהן המחטא אותה יאכלנה", מקום שיפה כחי, בבכור, דכוליה דילי שכולו שלי היא, שהבכור ניתן לכהן מסויים והוא מקריבו, ושלו הוא — אינו דין שאדחך ממנו?

48 משיב לו הכהן טבול היום: ומה אם דחיתני מחטאת, שכשם שהורע כחך בה כך הורע כחי, אבל האם גם תדיחני מבכור? שהרי כשם שיפה כחך כך יפה כחי!

49 משיב לו הכהן הטהור, לכך הרי הוא אומר לגבי הבכור: "את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר... ובשרם יהיה לך" במדבר יח, יז — יח, ללמדנו שהזורק את הדם הוא האוכל מבשרם, ואף אתה אם ברצונך לחלוק בהם — בא, זרוק ואכול. הרי שניתן היה להוסיף שלב נוסף זה לגבי בכור, וללמוד מן הכתובים שאין טבול יום חולק בבשרו!

50 ומסבירים: לא ניתן היה לומר כך, שכן ואידך והאחר טבול היום פריך מקשה על ראיה זו מן הכתוב, שכן מי כתיב האם נאמר "ובשרם לכהן הזורק" כדרך שנאמר לגבי המנחה, החטאת, וכן החזה והשוק? הלוא "ובשרם יהיה לך" כתיב נאמר, באופן כללי, לכל הכהנים ומכלל פסוק זה ניתן ללמוד שאפילו לכהן אחר שאינו מקריב, גם כן יהיה הבכור. ומשום כך לא הביא ר' אלעזר בר' שמעון דיון זה. ושבים לדברי רבא, שאמר כי ר' אלעזר בר' שמעון אמר דברים אלו בבית הכסא.

51 ושואלים: והיכי עביד הכי ואיך עשה כך ר' אלעזר בר' שמעון? והאמר והרי אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, שבמקומות המטונפים כגון אלו גנאי הוא לעסוק בהם בתורה! ומשיבים: מקרה בו נעשה הדבר לאונסו שאני שונה, שכיון שהיה טרוד כל כך בדברים שחשב עליהם, דרש דרשה זו באותו מקום.